אם גם אתם מרגישים שבא לכם להסתתר מאחורי הקפוצ'ון בהצללה, מתביישים ומסתירים שאתם כל היום במסכים – אתם לא לבד...
כדאי להודות – אתם לכודים ברשת...
הנה כמה תירוצים פופולאריים :
כולנו מכורים, כל אחד מכור למשהו, כולם משתמשים במסכים וגם אני.
נכון, כולנו משתמשים אבל לא כולנו מכורים.
התמכרות למסכים היא המגיפה השקטה, זו ה מ ג י פ ה של המאה ה-21.
למה שקטה?
כי היא זוחלת אל תוך חיינו בשקט, לכאורה נורמטיבית, לכאורה בלי דרמות (כמו התמכרות לסמים, אלכוהול או הימורים).
היא כל כך זמינה ולכן הסיכון עולה: לא צריך לצאת מהבית, לא צריך להתאמץ, אני עושה הכל מהמסך שלי בסלולארי או בלפטופ או במחשב הביתי, ולפעמים בשלושתם בו-זמנית – קשרים חברתיים, שיתופים ותמונות, היכרויות, קניות, ומה לא??
אבל בכל זאת אני מבינ.ה שמשהו פה לא תקין.
או-אז מתחילים הסודות, ההסתרות, ההכחשות, השקרים הקטנים...
"מאמי, רק עכשיו התחלתי" (ואני כבר שעתיים במסך...), או "מבטיח, תוך דקה יוצא"...
ואם מישהו מנתק אותך בכוח – אוהו... אז הר הגעש מתפרץ...
אפשר גם אחרת?
ברור שכן,
בתור התחלה - בואו נודה שיש בעיה, בואו נכיר בה.
ואז – בואו נכיר בנזקים שכבר נגרמו ובאלו שעוד בדרך... והם רבים, לפעמים רבים מדי.
ואז – מה עושים?
מגדירים מטרה: לשלוט בשימוש במקום ש"הוא" ישלוט בי.
אנדרו סאליבן עיתונאי ובלוגר פוליטי אמריקאי מצליח שהגדיר עצמו מכור למסכים אמר את המשפט הבא:
"כל רגע בו ביליתי באינטרנט הוא רגע בו לא ביליתי במציאות האמיתית"
ואז, עזב הכל והלך לגמילה כדי להציל את חייו...
לא, לא, אל תדאגו, אינני שולחת אף אחד כל כך רחוק...
אבל כן כדאי להיות ערניים.
הנה מה שניתן לעשות או לפחות לשים לב בשתי רמות שונות: מודעות ויישום.
ברמת המודעות לשאול את עצמי "האם מה שאני עושה תואם את מה שאני רוצה?"
אם תשובתי שלילית – זה הזמן לשינוי.
זה הזמן להקשיב לעצמי, להפסיק להתעלם מהבעיה, לוותר על הבריחה או ההסחה שלי באמצעות המסך, להבין ששיח רגשי ודיאלוג פתוח עם הסביבה יסייעו מאוד ללכת בדרך אחרת, מיטיבה.
כך ביטא זאת סאליבן בדרכו הייחודית והמדויקת:
"המגיפה החדשה הזו של הסחות דעת היא החולשה הספציפית של הציוויליזציה שלנו. האיום שהיא מציבה אינו מכוון לתודעה שלנו, אלא לנפש שלנו. ובקצב הזה, אם לא ייחלש הרעש, אנחנו עלולים לשכוח שיש לנו נפש."
ברמת היישום הנה שני רעיונות:
דיאלוג פתוח על רגשותיי או רגשות האחר אינו מתבצע בווטסאפ או בפייסבוק או במייל אלא פנים אל פנים, עם הקפדה על קשר עין, מגע פיסי ואפשרות לתמיכה רגשית.
במקביל, להגדיר לעצמי על זמן נטול מסכים, למשל, בארוחות, בשעות הלילה, בבילוי משפחתי, בטיול בטבע.
בהדרגה, כל פעם בעוד זירה.
ניתן ורצוי לטפל בכך, זה אפשרי.
אני כאן איתך בדרך שלך.
Comments